דיני בנייה בינלאומי

המשפט הבין־לאומי נתפס באופן מסורתי כמכלול של נורמות מחייבות מבחינה משפטית, המסדירות את היחסים בין נושאי מערכת המשפט הבין־לאומית, בהיעדר רשות ציבורית מרוכזת ברמה על־לאומית. וקטרינה המודרנית, וכן לפי סעיף 38 לתקנון בית הדין הבין־לאומי לצדק, מקורות המשפט הבין־לאומי הם אמנות בין־לאומיות, מנהג בין־לאומי ועקרונות כלליים של המשפט, ואילו פסקי דין והספרות המשפטית משמשים אמצעי עזר לקביעת תוכנן של הנורמות הקיימות ולאישוש פרשנותן בפרקטיקה של הגופים הבין־לאומיים. האמנות הבין־לאומיות כוללות הן הסכמים דו־צדדיים והן הסכמים רב־צדדיים, המכסים קשת רחבה של מסגרות אוניברסליות, אזוריות ומגזריות. לצד אלה ניתן לכלול בקטגוריה זו גם חוזים מודליים, הנחיות, תקנונים של ארגונים בין־לאומיים ומבנים משפטיים טיפוסיים, שפותחו לשם האחדה והרמוניזציה של ההסדרה, ובלבד שהם מעוגנים לאחר מכן בצורה של הסכמים מחייבים מבחינה משפטית או מיושמים במשפטים הלאומיים. המנהג הבין־לאומי מתגבש על בסיס פרקטיקה עקבית ומתמשכת של המדינות ועל יסוד ההכרה בחובתיות המשפטית של ההתנהגות הרלוונטית (opinio juris sive necessitatis). עקרונות כלליים של המשפט, המוכרים על ידי אומות מתוקנות, משמשים מקור משלים של ההסדרה הבין־לאומית, במיוחד במצבי חסר בדין ההסכמי ובדין המנהגי. מבחינה היסטורית, יסודות המשפט הבין־לאומי נעוצים במנהגים שנוצרו בקהילות פרה־מדיניות קדומות, שבהן הוסדרו היחסים החברתיים באמצעות כללים בלתי כתובים, שנוצרו מתוך הפרקטיקה וחוזקו על ידי הסמכות החברתית. עם הזמן קיבלה התפתחות זו צורה של מערכת יציבה של נורמות ומוסדות בין־מדינתיים, בעלי תוקף מחייב מבחינה משפטית, שזכו להכרה ופועלים במסגרת הסדר המשפטי הבין־לאומי המודרני. בהיעדר רשות מרכזית אחת המסדירה את היחסים הבין־לאומיים, פונות המדינות ליצירת מנגנונים עצמאיים למניעת סכסוכים ולהבטחת יציבות. לאחר מלחמת העולם הראשונה הקימו המעצמות המובילות את חבר הלאומים, מתוך מטרה למנוע מהתנגשויות מקומיות להתפתח למלחמות כלל־עולמיות, באמצעות התחייבויות קולקטיביות לאי־נקיטת תוקפנות. בשנת 1945 אומצה מגילת האומות המאוחדות, שקבעה את העיקרון של שמירת השלום והביטחון הבין־לאומיים והטילה על המדינות החברות חובה להימנע מאיום בכוח או משימוש בו (סעיף 2(4) למגילת האו״ם), ובכך הניחה את היסודות למערכת המודרנית של ביטחון קיבוצי. מדינות שלהן משאבים צבאיים מוגבלים הקימו בריתות הגנה אזוריות לשם הגנה הדדית מפני לחצים של שחקנים חזקים יותר. כך, אמנת צפון־האוקיינוס האטלנטי משנת 1949 ייסדה את נאט״ו, שבמסגרתה התחייבו המדינות החברות להושיט סיוע זו לזו במקרה של התקפה מזוינת (סעיף 5 לאמנה), ואילו אמנת ורשה משנת 1955 מילאה תפקיד דומה במסגרת הגוש הסוציאליסטי. במישור הכלכלי מתקשרות מדינות בהסכמים דו־צדדיים ורב־צדדיים, שמטרתם לאזן עמדות במסחר, להגן במשותף על אינטרסים מול מדינות חזקות יותר ולהבטיח צפיות ביחסים הכלכליים חוצי־הגבולות. לכלים אלה נמנים אזורי סחר חופשי, איגודי מכס והסכמים להכרה הדדית בתקנים (למשל איחוד המכס של האיחוד הכלכלי האירו־אסייתי או הסכמי סחר חופשי במסגרת CPTPP), המאפשרים לצדדים להפחית חסמים, להקל על תנועת סחורות, שירותים, הון וטכנולוגיות מעבר לגבולות ולהתנהל במשא ומתן על בסיס תנאי־סף שוויוניים יותר. נכון לשנת 2025 התגבשו בעולם מרכזי השפעה יציבים, ובהם ארצות הברית של אמריקה, הרפובליקה העממית של סין, הפדרציה הרוסית, האיחוד האירופי ורפובליקת הודו. בעבר נעשה במדע המשפט הבין־לאומי שימוש נרחב בסיווג מערכות משפט לפי ״משפחות משפטיות״: המשפט האנגלו־אמריקאי (התקדימי), המשפט היבשתי (המקודד), המשפט המוסלמי, המסורות המשפטיות המסורתיות ואחרות. ואולם בתנאים המודרניים מאבדת חלוקה זו יותר ויותר מן הרלבנטיות שלה כבסיס ממצה לניתוח השוואתי. במערכות משפט קונטיננטליות, כגון המערכת הרוסית, ניכרת התחזקות משקלה של הפסיקה, במיוחד בסכסוכים כלכליים, בעוד שבמערכות תקדימיות, כגון זו של ארצות הברית, מתנהלת, להפך, עבודה אינטנסיבית לאיחוד ולקודיפיקציה של הפסיקה, ונוצרים קובצי פסיקה ולקטי הלכות טיפוסיים. טכנולוגיות מידע מודרניות, ובעיקר מערכות בינה מלאכותית, משפיעות השפעה ניכרת על אופן יישומו של המשפט. פלטפורמות חכמות המיועדות לניתוח פסיקה מאפשרות לאתר בתוך שברירי שנייה עמדות משפטיות רלבנטיות. התפתחויות אלו תורמות להתקרבות הדרגתית בין מערכות משפט, במיוחד בכל הנוגע לגישות לנימוק עמדות משפטיות, לגיבוש הדוקטרינה ולהבנת עקרון הצדק כעיקרון שאיננו תלוי בהשתייכותה הלאומית של הנורמה, לרבות בהליכים שיפוטיים ובוררותיים בין־לאומיים וחוצי־גבולות. הפרקטיקה המודרנית של המשפט הבין־לאומי מדגימה יותר ויותר חדירה הדדית בין רכיבים ציבוריים לרכיבים פרטיים. מדינות מטילות משטרי סנקציות על יחידים, בעוד שיחידים פונים, מצדם, לערכאות בין־לאומיות ועל־לאומיות בתביעות נגד מדינות, ובכלל זה בסכסוכים סביבתיים והשקעתיים. בתנאים אלה הולכת ודהה ההבחנה המסורתית בין המשפט הציבורי למשפט הפרטי, ונוצר צורך בסוג חדש של חשיבה משפטית, המכוונת להתמחויות יישומיות ולניתוח בין־תחומי. במדע המשפט ניכרת נטייה לגיבושן של דיסציפלינות המתמקדות בענפי הסדרה ספציפיים: משפט החלל, משפט דיגיטלי, משפט המסים, משפט הסחר הבין־לאומי, משפט ההשקעות ועוד. גישה זו מתגלה כיעילה יותר בסביבה משפטית חוצת־גבולות, שכן היא מאפשרת לסווג ולמערכת את הנורמות בהתחשב במאפייניהם של יחסי המשפט הרלוונטיים, בפרקטיקות שהתגבשו בפועל ובאינטראקציה רב־רמתית בין רגולציה בין־לאומית, אזורית ולאומית. המונוגרפיה שלפנינו מוקדשת לחקר המשפט הבין־לאומי של הבנייה – תחום מיוחד של הסדרה ציבורית ופרטית בין־לאומית, הכולל את היחסים המשפטיים הנוצרים בקשר למימושם של פרויקטי בנייה חוצי־גבולות באזורים שונים של העולם, לרבות במזרח הים התיכון. במסגרת תחום זה מובחן ממד יישומי מיוחד – המשפט הבין־לאומי של חוזי בנייה, שעניינו במבני התקשרות חוזיים, מנגנוני ניהול חוזים, דרכי הקצאת סיכונים ואמצעי יישוב סכסוכים בחוזי בנייה בין־לאומיים ובהליכים הנלווים להם, הן בערכאות שיפוט והן בבוררות ובמנגנוני יישוב סכסוכים חלופיים אחרים. בהיבט האזורי מקבלים ממצאי המונוגרפיה חשיבות מיוחדת לניתוח פוטנציאלן של יוזמות בנייה ותשתית רחבות־היקף במזרח הים התיכון, שבהן עשויה מדינת ישראל ליטול חלק. שינויים אחרונים בתחום הביטחון והשליטה בפועל בקטע הגבול שבאזור מה שמכונה ״מסדרון פילדלפיה״ פותחים, במישור ההיפותטי, פתח לשובה של הדיון באפשרות הקמתו של תעלת מים גדולה ומסדרונות תחבורה נלווים, אשר על חשיבותם האסטרטגית עמד כבר באמצע המאה העשרים דוד בן־גוריון. מימושן של יוזמות מסוג זה מעורר בהכרח מכלול של שאלות במשפט הבין־לאומי של הבנייה ובמשפט הבין־לאומי של חוזי בנייה: חלוקת סמכויות ואחריות בין מדינות, התחשבות בדרישות המשפט הבין־לאומי של איכות הסביבה, המשפט הימי והמשפט התחבורתי, הבטחת בטיחות השיט והתשתיות היבשתיות, הגנה על זכויותיהם של משקיעים פרטיים ושל מוסדות פיננסיים בין־לאומיים, וגיבושם של מנגנוני יישוב סכסוכים יציבים. הגישות המתודולוגיות והדוגמטיות המוצעות במונוגרפיה עשויות לשמש כלי לניתוח פרויקטים כאלה מנקודת המבט של המשפט הבין־לאומי וההסדרה החוזית, וכן לביסוסן של מסגרות משפטיות להשתתפותם של שותפים ישראליים וזרים ביוזמות תשתית ארוכות־טווח. המונוגרפיה נשענת על שלושים מחקרים עצמאיים, שבוצעו במסגרת הפרופיל של מומחיות המחקר 5.1.5 ״מדעי המשפט הבין־לאומי״, שאושרה בצו משרד המדע וההשכלה הגבוהה של הפדרציה הרוסית מיום 24 בפברואר 2021 מס׳ 118. על יסוד כל אחד מן המחקרים הללו נערך מאמר מדעי נפרד, המפרט את המסקנות המרכזיות של הפרק המתאים ופורסם בכתב עת משפטי שפיט; כל כתבי העת הללו נכללים ברשימת ВАК, ורובם המכריע נמנים עם הרבעון הראשון או השני. אפרובציה מוקדמת זו מבטיחה רמת אימות גבוהה של הטיעון וניתנת להשוואה עם הסטנדרטים האקדמיים הנהוגים בבתי ספר מובילים למשפט בין־לאומי, ומאפשרת לראות במשפט הבין־לאומי של הבנייה תחום עצמאי של מדעי המשפט הבין־לאומי, המאחד בתוכו עקרונות כלליים של המשפט הבין־לאומי, סטנדרטים חוזיים, פרקטיקה של בתי דין בין־לאומיים ובוררות בין־לאומיות, וכן גישות טרנס־לאומיות להסדרה של פרויקטי בנייה ותשתית בין־לאומיים מורכבים.